ימי הספירה

יהודי ניגש לרב בערב יום כיפור והתלונן על משהו שמציק לו: "אין לי עוון מיוחד לבקש עליו סליחה. לא הכאבתי לאיש בשנה הזו ואינני מוצא סיבה להכות על חטא". הרב הצביע על הבית הסמוך, גר שם המאפיונר של העיר ואמר: "לך תן לו מכות ואחר כך תרגיש צער על מעשיך ותחוש חרטה".

הלך היהודי, הפליא את מכותיו באותו ברנש ויצא מהבית. לפתע אשתו של אותו אחד קוראת לו: "תשמע אדוני, אין לך מושג איזו מצווה עשית…".

בתכנית המקורית, אלו היו אמורים להיות הימים היפים ביותר בשנה. מדי ערב אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות ומתמלאים בערגה לקראת יום חתונתו זה מתן תורה. הרמב"ן מוסיף בפרשתנו (אמור, בארץ ישראל, כג,לו) כי הימים הללו שבין פסח לעצרת הם כעין תקופה מקודשת של חול המועד בין שני החגים. זאת הסיבה שבחג הסוכות קבעה התורה חג שני ונפרד של "שמיני עצרת", ואילו בפסח לא קבעה כן, אלא שחג השבועות – שנקרא בלשון חכמים "עצרת" – הוא כעין "שמיני עצרת" של חג הפסח וכל ימי הספירה ביניהם הם כעין חול המועד בין יציאת מצרים למתן תורה.

אולם משהו רע קרה לימים הללו והם הפכו לתקופת האבל הארוכה בשנה. עד ל"ג בעומר ויש מאריכים עד שלוש ימי הגבלה, איננו מסתפרים, איננו שומעים מוזיקה ולא מקיימים חגיגות נישואים. זאת כהבעת צער על פצע פתוח שלא התרפא מלפני כ-1900 שנה. רבי עקיבא עמד בראש חכמי ארץ ישראל וקבוצת תלמידיו מנתה 24,000 איש. בימי הספירה פרצה מגיפת "אסכרה", חיידק קטלני שמתיישב בגרון ובימינו מוכר בתור מחלת הדיפתריה, והתלמידים נדבקו זה מזה ומתו בתוך ימים ספורים. זאת הייתה טרגדיה נוראה שכילתה את כל שכבת ההנהגה הרוחנית ועוד בימים של שמד וחורבן שגם ככה היו אפלים.

הדבר היותר מדהים בסיפור הוא הנימוק שנותנת הגמרא לאסון: "משום שלא נהגו כבוד זה בזה". האסון לא אירע במקרה, הוא היה ביטוי של רוגז אלוקי על האווירה החברתית הקשה באולם הישיבה. התלמידים הדגולים נהגו בניכור זה לזה וזלזלו בחברים שלהם.

וכל שומע עומד נדהם: האם תלמידי חכמים אינם אמורים להתרומם מעל האגו ולהצטיין ברגישות לזולת?! חמור מכך והוא העיקר: איך מכל הישיבות במהלך ההיסטוריה, נוצרה שנאה כזו דווקא בישיבתו של רבי עקיבא, זאת שהייתה אמורה להיות מעוז השלום?

ראשית, המשפט המפורסם ביותר בשם רבי עקיבא הוא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"? שנית, רבי עקיבא לא רק אמר ואהבת לרעך, הוא היה התגלמות האהבה. עצם הדמות של התנא הגדול הזה הייתה אישיות נטולת אגו, אדם שמסר את עצמו למען אחרים. הגמרא מספרת סיפורים שונים אודות תולדות חייו מהם אפשר ללמוד על המידות הנעלות של 'אבי התורה שבעל פה'.

הגמרא מנסה לפענח את סוד חייו האישיים: מה רחל מצאה בו? מדוע נסיכת ירושלים, בתו של עשיר העיר, כלבא שבוע, וויתרה על העושר של המשפחה לטובת פועל עני? הסיפור מפורסם: עקיבא היה בור ועם הארץ, פועל בן 40 שלא ידע קרוא וכתוב. לפרנסתו עבד כרועה צאן בחווה של כלבא שבוע. פעם ראתה אותו הבת של הבּוֹס, רחל, והחליטה להתחתן אתו. אביה נפגע עד עמקי נשמתו והכריז כי זה או הוא או עקיבא הבּור, אך רחל העדיפה את עקיבא. הגמרא מספרת (נדרים נ) כי הם חיו בעוני נורא. רבי עקיבא לא מצא כסף לקנות לה שמיכה והיא שכבה על הקש בלילות הקרים של ירושלים. פעם נכנס אחד מאניצי הקש בשערה, ורבי עקיבא נשבר לראות את הקרבן שהקריבה עבורו. הוא אמר: 'כשיהיה לי כסף, אקנה לך סיכת ראש מעוטרת בתחריט ירושלים של זהב'.

אבל מהי מצאה בו? אומרת הגמרא שתי מילים (כתובות סב): "ראתה דהווה צנוע ומעלי". ראתה את מידותיו המעולות. הצניעות, השקט שקרן ממנו, היכולת להקשיב ולתת מקום לזולת – שבו את ליבה.

הסיפור הבא מוכיח את מידותיו הנעלות (שבת קכז): מעשה בפועל עני שהלך לעבוד אצל עשיר בגליל. הוא עבד שלוש שנים והחליט לשוב הביתה ליום הכיפורים. הוא ניגש לעשיר וביקש שכר על כל התקופה, אך העשיר טען שאין לו לשלם. הפועל נדהם: אולי יש לך נכסים לתת לי במקום כסף מזומן? אולי קרקע? אולי כרים וכסתות? אתה בכל זאת גר באחוזה אדירת ממדים. אבל העשיר טען שאין לו כלום. הפועל המסכן נאנח בכאב ושב הביתה בידיים ריקות כמו שיצא לפני שלוש שנים.

אחרי החג הופיע העשיר בביתו של הפועל עם שלוש עגלות מלאות סחורה. הוא העניק לו הכול בשכרו ואז שאל את הפועל: מה חשבת עלי כשהתחמקתי לשלם? אמר הפועל: לימדתי עליך זכות, אולי הקדשת את כל נכסיך לבית המקדש ולכן אין לך כלום משלך. חיבק אותו העשיר ואמר: "כשם שדנת אותי לזכות כך הקב"ה ידון אותך לזכות".

מבוא בשאילתות דרב אחאי גאון כי אותו פועל אציל היה לא אחר מעקיבא, הרועה העני.

והמקרה הנוגע ביותר לענייננו: הגמרא מעידה כי כל וארט שאמר רבי עקיבא בחייו היה גילוי סניגוריה ואהבה לעם ישראל. הדבר היה בולט כל כך, עד שכאשר רבי עקיבא דרש פעם אחת לגנותם של ישראל ("דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא"), אמר רבי יוחנן בהתפעלות (סנהדרין קי): "רבי עקיבא שבקיה לחסידותיה". זה לא רבי עקיבא שאנו מכירים, הוא חרג מהחשיבה החסידית ומצא פגם בעם ישראל.

וכאן עולה השאלה העצומה איך לא ספגו התלמידים את אישיותו האצילית של רבם? כיצד מקום שאמור היה להיות מעוז האהבה הפך לזירת מלחמה?

הרבי מליובאוויטש חזר פעמים רבות על אותו רעיון (לקו"ש ז/343, לב/150, כב/138): מלחמות פורצות מאהבה. לתלמידי רבי עקיבא לא הייתה חסרה אכפתיות אחד לשני, אבל המלחמות הכואבות ביותר פורצות דווקא איפה שיש אהבה, בתוך המשפחה, בין חברים ובין חסידים.

נשים לב: הגמרא לא אמרה בשומקום שהתלמידים לא אהבו זה את זה, נאמר שהתלמידים "לא נהגו כבוד זה בזה" – ואהבה וכבוד הן שתי תכונות הפוכות בתכלית.

אהבה היא תכונה אנוכית במהותה, היא התפשטות של האוהב, כיף לו וטוב לו להיות על יד האהוב והוא מוצא הנאה מהקרבה ביניהם. אם נעמיק לתוכה של האהבה נגלה כי מי שעומד במרכז הוא האוהב ולא האהוב, הוא מוצא את שלמותו והנאתו בקרבתו של האהוב. ולכן האהבה היא פעמים רבות שתלטנית, היא מתפשטת על כל המרחב ולא מאפשרת לאהוב את המקום הפרטי שלו.

כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה הפוכה: זולתנית. זאת אחת התכונות המשובחות ביותר. כאן האדם המכבד מצטמצם ומפנה את המרחב לזולתו. הוא מעמיד אותו במרכז האולם ומאפשר לו את המקום הפרטי שלו. אם באהבה אני רוצה שהזולת יהיה כמוני, בכבוד אני שואף להיות כמו הזולת. אם אהבה היא העצמת האני, כבוד הוא העצמת הזולת.

בספרות המוסר מובא משל חזק אודות מהותה של האהבה: קבוצת דייגים יצאה אל הים לדוג דגים והלך להם יום טוב. הם הוציאו מהמים דג שמן. הדייגים שמחו על השלל ואילו הדג האומלל שכב ברשת רועד ומפרפר. לפתע שמע הדג את הדייגים אומרים: 'ניקח אותו אל הפריץ, הוא אוהב דגים'. הדג שמע שהפריץ אוהב דגים ונרגע. 'אם הפריץ אוהב דגים, מצבי מצוין. הוא ישמור עלי'.

אשת הפריץ פתחה את הדלת ואמרה: 'תודה על הדג השמן, בעלי כל כך אוהב דגים'. הדג האומלל יישר עוד קצת את שדרתו ואמר ברוגע: 'הגעתי אל המקום הנכון. כאן אוהבים דגים'. הובילו את הדג אל המטבח, השכיבו אותו על משטח החיתוך והוציאו את הסכין הגדול לפשוט את בטנו לרוחב. רגע לפני שיצאה נשמתו, קרא הדג בכאב: 'שקרנים, אתם לא אוהבים דגים, אתם אוהבים את עצמכם'…

נחזור אל תלמידי רבי עקיבא: לא הייתה חסרה להם אהבת ישראל, הם אהבו מאוד האחד את השני, אבל זאת גם הייתה הבעיה: הם לא נתנו לזולת לחיות. הם שכחו שהזולת שונה מהם ויש לו את הגישה האישית והפרטית שלו. זה הלך כך: רבי עקיבא מסר שיעור כללי לתלמידים ולאחר שסיים החל ביניהם דיון מה בדיוק התכוון הרבי. ואולם אנשים הם שונים זה מזה ולכל אדם יש את האופי שלו ואת הדגשים שהוא מעמיד במרכז, אחד רואה הכול בעיניים של אהבת ה', השני בעיניים של יראת ה', שלישי רואה הכול בהתמודדות הפנימית מול היצר, והרביעי בוחן הכול בדרך בה יוכל להפיץ את הדברים החוצה. וכך קרה שכל אחד מצא דגש אחר בתורת רבם והסיק מסקנות אחרות.

במסגרת אחרת זה היה עובר בשקט, כי לאיש לא אכפת מה חושב הזולת, אבל לא בין תלמידי רבי עקיבא: הם אהבו מאוד את רבם וגם האחד את השני, ולכן חסמו את המרחב. הם לא היו מוכנים לתת לזולת לטעות, זה היה בלתי אפשרי שהזולת יעשה שגיאה בתורת הרבי – ולכן האהבה הפכה למלחמה. האכפתיות לזירת קרב.

תמורת זאת היה עליהם "לנהוג כבוד זה בזה", כלומר, להבין שהזולת הוא ישות עצמאית ולחשוב שאולי הוא טועה, אבל הוא עדיין נאמן לרבי עקיבא. אולי הוא עושה שגיאה קשה, אבל זה לא הופך אותו לבוגד. הרבי מקוצק נהג לצטט את מאמר חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" – ולפרש: כשם שאינך כועס על הפרצוף השונה של הזולת, כך אל לך לכעוס על הדעה השונה שלו. הדעה נובעת מהפרצוף. היא השתקפות של האופי, האישיות והשאיפות הקדושות שלו.

כך אומר משפט יפה: "וויכוח טוב הוא כזה שכל צד בטוח שהשני טועה. וויכוח רע הוא כזה שכל צד בטוח שהשני חוטא". ועוד ציטוט אומר: ההבדל בין וויכוח למריבה הוא, שבוויכוח שוללים את הנאמר ובמריבה את האומר".

אל מול האהבה השלילית, בוהקת ועולה הנהגה אחרת של כבוד והענקת מרחב לרצונות הפרטיים של הזולת. הנה שתי דוגמאות מעוררות השראה: הצדיק רבי חיים וויטאל, בכיר תלמידיו של האר"י הקדוש, מספר (טעמי מצוות פרשת קדושים): פעם הוא צעד עם רבו ברחובות צפת ולפתע עקף אותם תלמיד חכם נחשב והחל לצעוד לפני האר"י הקדוש. זאת הייתה תנועת זלזול בלתי נסלחת ורבי חיים וויטאל רצה לגעור בו. אולם לתדהמתו האר"י הקדוש הקפיד לצעוד מאחורי אותו אדם, ואף כשהאר"י היה אמור להמשיך לרחוב אחר, המשיך וצעד אחרי אותו אחד.

רבי חיים וויטאל לא היה יכול להירגע ורבו הסביר: היהודי הזה הוא תלמיד חכם, ולכן אני מחויב להעניק לו "כבוד תלמיד חכם", וכבוד הוא לתת לזולת את מה שהוא רוצה לקבל. ["רצונו של אדם הוא כבודו"]. לא את מה שאני מחשיב לדבר חשוב, אלא את מה שבעיניו יקר ערך…

ועוד סיפור: בשנת 1979 פרצה באיראן המהפכה האסלאמית הגדולה, בה הדיחו מהשלטון את השאה והעלו במקומו את האייתולה חומייני. תקופה קצרה לפני שפרצה המהפכה, ניהל הרבי מליובאוויטש מערכה לחילוץ ילדים וילדות יהודיים מתוך איראן ולהעביר אותם למקום בטוח. במבצע חשאי ומורכב חולצו מאיראן מאות ילדים והוטסו לארצות הברית. הם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם וקיבלו את התנאים הטובים ביותר.

כמה ימים לפני חג הפסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין עבור הילדים אורז לליל הסדר, כדי שתהיה להם הרגשה של בית…  נחשוב על זה: אצל האשכנזים מחמירים לא לאכול קטניות, חסידים נזהרים בכך עד הקצה האחרון, אבל הרבי לא חשב על עצמו, אלא על תחושת הזרות שירגישו הילדים הבודדים בליל הסדר ולכן עשה הכול לאפשר להם הרגשה פרטית של בית.

לפי התפיסה הזו, נוכל להבין יסוד מרכזי במבנה הבית היהודי: הרמב"ם כותב (אישות פרק טו): "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו … וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה יותר מדי". כלומר, בעל ואישה חייבים לייסד את ביתם על שני יסודות – כבוד ואהבה – ובין שני אלו מקדים הרמב"ם את הכבוד לאהבה. הוי אומר שהכבוד חשוב יותר. הוא גם כותב מפורשות שהבעל חייב לכבד את האישה "יותר מגופו" ולאוהבה [רק] כגופו.

מדוע הכבוד חשוב יותר? משום שהאהבה היא אנוכית, היא ביטוי של מצב רוח, מצב אישי ומזג אוויר. הכבוד, לעומתה, הוא זולתני, הוא משדר העצמה והערצה לזולת – ומערכת כזו אינה נגמרת לעולם. איפה שיש כבוד בין בני זוג, יהיה גם וויתור והקרבה והכלה – ואלו משאבים בלתי מתכלים.

ונסיים: אחד האדמורי"ם הקודמים מוויז'ניץ צעד לביתו בחזרה מהתפילה. מסלול ההליכה עבר דרך רחוב חנויות ופתאום עצר האדמו"ר את ההליכה המהירה ונכנס לחנות תכשיטים יוקרתית. בעל החנות עזב הכול וניגש בהתרגשות לקבל את פניו, לא בכל יום נכנס אדמו"ר לחנות תכשיטים, הרי הצדיק היה יכול לבקש להכניס אליו הביתה כמה מגירות עם דוגמאות והיה נענה בחפץ לב.

האדמו"ר ביקש לרכוש שעון יפה לאשתו. האיש הציע כמה שעונים, אך האדמו"ר הפתיע: "אולי ישנה אישה בחנות? אינני יודע לכוון אל הטעם הייחודי של רעייתי ואולי אישה שעובדת כאן תוכל לסייע"? אשתו של בעל החנות ניגשה ברטט והמליצה על שעון אצילי שיכול להתאים לרבנית הנכבדה. הצדיק אישר שזה באמת שעון מיוחד במינו, הוציא מהכיס חבילת שטרות ירוקים ועזב את החנות.

הגבאי שליווה את האדמו"ר לא הבין כלום. "רבי, סליחה שאני שואל, אבל הרבנית קנתה לפני חודשיים שעון חדש? גם לא חל היום שום תאריך מיוחד שמצדיק קנייה יקרה כזו"?

"אגיד לך את האמת, השיב האדמו"ר, הרבנית אינה צריכה את השעון ולי אין כסף לקנות מתנה יקרה כזו. אבל אתמול בערב עברתי על יד החנות ושמעתי צעקות נוראות. בעל החנות גער באשתו: 'את לא שווה כלום. כבר שלושה שבועות לא מכרת שעון אחד. מי צריך אותך'? רציתי להשיב את כבודה של האישה ולהעניק לה את ההזדמנות למכור שעון יקר עבור הרבנית…