יום אחד, נכנס הרבי מליובאוויטש לחדרו שבמרכז חב״ד העולמי ׳770׳ בברוקלין ניו יורק.
בעת חולפו על מפתן הדלת הוא שם לב למכתב במעטפה המונח על הריצפה. הרבי התכופף והרים את המכתב.
ראה זאת אחד ממזכיריו של הרבי ופניו חפו. ׳הכיצד נתתי לרבי להתכופף לריצפה?׳. הוא ניגש אל הרבי וביקש את סליחתו.
הרבי חייך וענה למזכיר: ״אל לך להיות מודאג. הרי זהו כל תפקידי בעולם הזה. להתכופף ולהרים דברים הקשורים ביהודים…״
•••
פרשת כי תבוא, נקראת באופן תמידי בסמיכות לתאריך י״ח אלול. יום בו מציינים בלוח השנה היהודי את הולדתם של שני אבות החסידות-הבעל שם טוב הקדוש, ורבי שניאור זלמן מליאדי (האדמו״ר הזקן).
ומפתיע לגלות עד כמה קשורים שני הדברים ביניהם בחוט השני.
פרשת כי תבוא פותחת במילים:
״והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלוקיך נותן לך…״
מעניין לציין כי בחירת המילים כאן אינה רנדומלית. המילה ״תבוא״ שורשה מן המילה ״ביאה״. מונח המתאר הגעה שלימה למקום מסויים. למשל- בשחיטת בהמה יש להעביר את הסכין על צוואר החיה באופן של ׳הולכה והבאה׳ להחדיר את הסכין עד הסוף ולשלוף אותה.
וזאת באה תורת החסידות להבהיר לנו בכל הקשור להנהגת יהודי. אם החלטת להתחיל בדבר חיובי חדש. החלטת להגיע אל ״ארץ״ שה׳ נותן לך. עליך מוטלת האחריות לבצע אותה באופן מושלם, פשוט לבוא אל המצווה!. בלי טרדות והפרעות צדדיות כל שהן. כל כולך מוקדש למטרה באופן אבסלוטי.
לפעמים אבל, אם רוצים לקיים את המצווה בצורה המושלמת ביותר שישנה, יש צורך להתכופף ולהרים. יש צורך בלצאת מאזור הנוחות שלך ולהשתדל לדחוק את היכולות עוד טיפה. (בכושר תמיד אומרים, שבכל סט תרגילים כדאי להוסיף בכל סט חדש עוד פעם אחת. כיוון ששבירת המסגרת הזאת היא מה שדרוש על מנת להביא לתוצאות טובות באמת)
מצינו אם כן, כלל גדול בעבודת השם הפרטית שלנו. תפקידנו כיהודים הוא לבצע את המוטל עלינו במגזר הרוחני בצורה המושלמת ביותר. אם נופלת לידנו מצווה או שקיבלנו על עצמנו החלטה טובה בעניין כזה או אחר. נעצור לרגע, נתבונן ונחשוב כיצד נצליח לבצע את הדבר באופן כל כך פרפקציוניסטי עד שהמעשה יזהר לו באור יקרות.
וגם אם מידי פעם, בשביל מישהו אחר, צריך להתכופף מעט…
שבת שלום.
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה
(מבוסס על לקו״ש חלק י״ט)
