אחד מגדולי האדמו״רים החסידיים, לקח פעם את בנו לטבול בנהר קפוא מקרח. כשחזרו לביתם, ראתה אשתו הרבנית את בנה כשהוא נאנח מכאבים ומחום גבוה. הוא קרא ״איי, איי, איי…״
הרבנית כאם רחומה ניגשה כעוסה אל הרבי ושאלה אותו: ״הכיצד לקחתה את בננו הקט לטבילה בנהר קפוא?!״
הרבי הביט בה, וענה: ״ליהודי, עדיף להתחיל את החיים בקריאות ״איי…איי…״ ולסיימם בקיראות מנוחה של ״אהא…אהא…״ מאשר להתחיל אותם בקריאות של מנוחה, ולסיים אותם בקריאות של כאב…
•••
מכירים את זה, שאתם מזמינים חופשה במקום כלשהו. שהמניפסט הרישמי מבטיח שזהו מקום של רוגע ושקט, מינימום גן עדן עלי אדמות. ואיך שמגיעים למלון….
אותו קטע קורה גם בפרשת השבוע שלנו.
פרשת השבוע נקראת – פרשת ׳נח׳. מילה שנותנת לנו במידי קונטציה של, מנוחה, נחת, חופש, ועוד ועוד על זאת הדרך.
באופן סוריאליסטי לחלוטין, דווקא בפרשה עם כזה מן שם, אין אפילו שניה אחת של מנוחה! צרה רודפת צרה. מבול! על איזה מנוחה בדיוק מדברים איתנו???
הקטע הכי מצחיק, זה שהשם המקראי של מי המבול הוא ״מי נח״. מים של מנוחה. מה נגיד…מנוחה מהסרטים יש כאן.
העניין הוא כזה. אמנם המבול אכן היווה נקודת מפנה בכל הקשור ביחסיי אלוקים ואדם. הייתה פה מחיקה של הבריאה כפי שהיא הייתה מוכרת עד אז. אך אין זאת הייתה סתם השמדה עצמית של המערכת ח״ו. המבול היה איתחול והפעלה מחדש של היקום, הפעם בגירסה מחודשת. גירסה טהורה יותר, זכה יותר, אלוקית יותר! ו…כן, דווקא אחרי המבול נברא עולם של מנוחה. ולכן נקראת הפרשה בשם ״נח״ ללמדך שעל אף הצרות והקושי, המטרה הסופית היא אכן מנוחה.
כמה פעמים נקלענו לקשיים בחיים, שממש היה בא לנו להרים ידיים ולוותר…דברים שחשבנו שהם גדולים עלינו בכמה מספרים, ושאולי כדאי שנשאיר אותם למישהו אחר להתמודד איתם.
מגיעה פרשת נח ומלמדת אותנו: גם אם עומדים בפני נסיון, גם אם הכל מסביב נראה חרב וחסר סיכוי. עלינו לזכור שהכל הוא רק מטרה ומקפצה אל עבר עתיד חיובי וטוב יותר שיגיע מיד לאחריו. ולכן עלינו לאסוף את כוחותינו ולצלוח את המשבר ביד חזקה וללא מורא. וכשנצלח את הקושי, נזכה להגיע למנוחה אמיתית שתהיה שווה הכל.
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
(מבוסס על לקו״ש חלק כ׳)
