(מפני קדושת המועד)
״רבי! רוצה אני להיות חסיד שלך בכל מאודי!, אך דבר אחד עומד בפני, ׳זקן׳. קשה לי לגדל זקן!״ כך תינה יהודי אחד, את מאווייו בפני הרבי מליובאוויטש.
הרבי חייך במאור פנים, והשיב ליהודי: ״אני אף פעם לא אמרתי שגידול זקן הוא ׳תנאי׳ להמנות על חסידיי. חסיד שלי, הוא אחד שקם בבוקר ומחליט ש״היום אני יהיה יותר טוב מאתמול״ זהו התנאי על מנת להיות חסיד שלי!״
•••
נמצאים אנו בימיי השמחה של חג הסוכות. בעוד כמה ימים נציין ביחד עם כלל בית ישראל את חג שמחת תורה. וליתר דיוק – ״שמחה על גמרה של תורה״.
כמו בכל חג, גם הפעם כשנסב סביב שולחן החג, נברך ברכת ״שהחיינו״. ברכה שבהגדרתה היא ברכה אותה מברכים בכל פעם שנקלעת לידינו מצווה חדשה או כזאת שחלף זמן רב מאז קיימנוה.
אז רגע, בשמחת תורה אנחנו הולכים לברך שהחיינו על זה שסיימנו משהו??? אם כל השמחה בחג שמחת תורה הוא על זה שזכינו לסיים את התורה, מדוע מברכים על כך שהחיינו? לברך ברכה ״התחלתית״ על מצווה ״סיומית״?
נקודת התירוץ היא כזאת.
כאשר אנחנו זוכים לסיים את התורה, אין הדבר חס וחלילה מסמל שסיימנו את חלקנו בלימוד התורה. ממש לא, להפך! אנחנו מתחילים מחדש את התורה והפעם מוסיפים עוד משהו. עוד הבנה, עוד תובנה, עוד חידוש, עוד מצווה. זהו מעגל קסמים מופלא שלא תם לעולם. אלא בכל פעם זוכה לעדנה חדשה ומחודשת! ומכיוון שכל פעם לימוד התורה שלנו וההתייחסות לאורח החיים היהודי הוא שונה מהשנה הקודמת, ובכן… על דבר כזה בהחלט ראוי לברך שהחיינו!
שיהיה לכולנו חג שמח, מלא באור ובשמחה ובחידושים! כמו שבתורה אנחנו משתדלים לחדש בכל פעם. כך גם בחיים שלנו הפרטיים (וכבר נאמר: ׳תורה׳ מלשון ׳הוראה׳) נשתדל לבחון את עצמינו, במה היום אנחנו יכולים להיות עוד יותר טובים מאתמול…
חג שמח
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
(מבוסס על לקו״ש חלק י״ט)
