מנהיגה הרביעי של תנועת חב״ד- הרבי המהר״ש, הביט פעם בילדיו הקטנים ששיחקו בחצר הבית.
דבר מה מוזר במיוחד צד את עיניו. הוא ראה את בנו הבכור מכניס את אחיו הצעיר לבור שהיה באדמה, כששנייהם מצחקקים בהנאה.
הרבי ניגש אל בנו וניסה לתהות על פשר המשחק הבלתי חינוכי בעליל בו כעת צפה.
״אבא!״ הגן הבן הבכור על מעשיו, ״זה לא פייר! אחי הצעיר יותר גבוה ממני! ולכן הכנסתי אותו לבור, כדי להיות יותר גבוה ממנו!״ סיים את טיעוניו.
הרבי חייך וענה לבנו: ״בני יקירי. כדי להיות יותר גבוה מאחיך, לא היית צריך להכניס אותו לבור. אתה היית יכול לעלות על כיסא וכך להיות גבוה יותר ממנו!״.
וכך, כשהמסר מהדהד באוויר, שב הרבי ללימודו.
•••
בפרשת השבוע, אנו עדים לחילופי המשמרות בהנהגת עם ישראל. משה רבנו מאציל את סמכויותיו לתלמידו חביבו-יהושוע בן נון.
וכלשון הפסוק: ״ויבוא משה, וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון״. שני המנהיגים מציגים אחדות מופלאה ומדברים אל בנ״י כאיש אחד.
הפרשן מס׳ 1 של הטקסט המקראי- רש״י, מציג כאן עובדה מעניינת. הסיבה שבלשון הפסוק נקטו דווקא בשם ״הושע״ ,שהוא בעצם שמו הקודם של יהושוע בן נון בטרם עלה לגדולה אינה טעות דפוס מקרית. הדבר בא ללמדנו שאף על פי שיהושוע הבין את גודל האחריות (וגם הכבוד) שהונח באותם רגעים על כתפיו, כמנהיג ישראל הבא. עדיין בפני רבו הוא נהג בענווה גדולה, והתנהג כאילו הוא עדיין בסך הכל ׳הושע׳ מהשכונה…
הרבי מליובאוויטש׳, מפנה כהרגלו את הזרקור החסידי בדיוק לתובנות אלו ומחדדם בצורה נפלאה.
אומר הרבי:
אם יהודי, זוכה לגדולה ולשררה מסויימת. במיוחד אם ההצלחה שלו היא כל כך מסחררת שאין לו צל של ספק שמדובר פה בסיוע משמיים ממוקד שנשלח ישירות איליו. אסור שהדבר יגרום לו לחשוב, שהוא זכה בכל השפע הזה מכיוון שהוא גבוה יותר מיהודי אחר. ממש לא! אם ברצונך שהגדולה אליה הגעת ושאותה השגת, תמשיך להתקיים ותכה שורשים בקרקע, עלייך להזכיר לעצמך טוב טוב מאיפה התחלת. ודווקא על ידי כך, תזכה לשמר את הצלחתך.
אל תגביה את עצמך על חשבון החבר שלך. תגביה את עצמך בזכות הכוחות שאלוקים חנן אותך בהם! תכיר בנותן הכוחות שהוא המקור והוא ה ׳גבוה׳ האמיתי. אנחנו רק המבצעים.
שתהיה שבת שלום.
וכמו שבחג סוכות, יושבים כל עם ישראל תחת סוכה אחת, באחדות נפלאה. כך גם אנחנו נזכה לאחדות העם שתוביל אותנו בכביש המהיר למשיח צדקנו.
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
(מבוסס על לקו״ש חלק כ״ט)
