אחד מן הסיפורים המפורסמים ביותר בפולקלור היהודי, הוא הסיפור על אחיינו של קיסר רומא, הלו הוא אונקלוס גר הצדק. הסיפור עצמו רווי אין סוף תפניות מפתיעות ורגעים דרמטים לא מעטים.
אחד מרגעי השיא, שחזרו על עצמם. היו פלוגות החיילים, אותן שלח הקיסר על מנת שיעצרו את אחיינו ויביאו בחזרה לרומא. את כולן, קיבל אונקלוס בסבר בפנים יפות. וכשבא להתלוות אליהן, בעמדו על מפתן דלת הבית הוא *נשק למזוזה* שהייתה קבועה על הקיר.
לתמיהת החיילים על מעשהו זה, הוא השיב והסביר להם על חשיבות המצווה. ובכך גרם אף לחיילים שבאו לאוסרו להתגייר ולהצטרף לעם ישראל.
•••
בפרשת השבוע, משה נתקל בהתנגדות האפוזיציונלית, של קרח וחבר מרעיו. אחת מן השאלות הקנטרניות אותן הפנה קורח אל משה הייתה: ״באם בית הוא *מלא* בספרי קודש למן הממסד ועד הטפחות. האם זקוק הוא למזוזה?! והרי, אותן פרשיות הכתובות על מזוזת הקלף, כתובות ואף בהוספה *בתוך* ספרי הקודש הנמצאים ממילא בבית. ומדוע זקוקים אנו גם למזוזה?!״
על אף שהשאלה מצד עצמה, אכן מעניינת ודרושת הסבר. טענתו של קרח לעומת זאת הייתה *שגויה* מן השורש.
הקב״ה מעוניין *גם* בבית מלא ספרים *וגם* במזוזה. ומדוע? על מנת שגם הרחוב שמחוץ לבית, ידע לזהות את השתייכות הדרים בתוכו לעם הנצח.
יהודי אמור לפעול בשתי החזיתות. גם בקדושת עצמו (בית מלא ספרים) ועל ידי כך להגיע להשפעה חיובית גם על העולם שמחוץ לכותלי הספר (מזוזה).
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה
(מבוסס על לקו״ש חלק ד)
