אמא אחת, נכנסה עם בנה אל חדרו של הרבי ותינתה בפניו על מעלליו של בנה. ״הוא פשוט לא ילד טוב!״, כך אמרה.
הרבי חייך ופנה אל הילד: ״בוודאי אתה ילד טוב. נכון?״
״לא!״ באה התשובה
חייך הרבי ושאל בשנית: ״בוודאי שומע אתה למורים בבית הספר. וזה טוב!״
״לא!!!״ ענה הילד מנגד.
״בוודאי אבל שומע אתה בקול אמא שלך, וזה טוב!״ לא הרפה הרבי.
הילד השיב שוב בעזות ״לא. אינני שומע בקולה של אמי!!!״
חייך הרבי חיוך גדול ופנה אל האמא ואמר לה: ״הילד מדבר אמת. ולדבר אמת זה טוב!״
•••
הפרשה שלנו, פותחת בכפילות לשון מעניינת.
״אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם״.
מדוע פעמיים לומר? לא היה מספיק מובן בפעם הראשונה? רש״י מסביר שישנה כאן הוראה מיוחדת לכהנים המבוגרים, שעליהם לדאוג לחינוכם המיוחד של הכהנים הצעירים. ועל כן כפלה התורה לשונה.
בסך הכל מצינו בכל התנ״ך שלושה פעמים, בהם צוו אנשים גדולים לחנך קטנים. לגבי האיסור של אכילת שקצים. לגבי האיסור של אכילת דם(בנ״י היו מורגלים באכילת דם. ועל כן הייה צריך הוראת הזהרה מיוחדת). ופה לגבי החיוב של שמירת טהרה אצל הכהנים.
חוט שני מיוחד עובר ביניהם ומלמד אותנו כלל גדול נפלא לגבי חובת החינוך שלנו כלפי ילדינו.
א. אפילו אם אנחנו חושבים שמצב המחונך כה גרוע שאין ביכולתנו לשנות משהו, *הרי הבן אדם אוכל שקצים!* הוא מתנהג בהתנהגות לא שפויה בעליל. גם אז חלה עלינו חובת החינוך, ועדיין ניתן להעמידו על דרך הישר.
ב. גם אם אומרים לנו: הי הוא כבר רגיל בדבר הרע הזה. (הוא כבר אוכל דם) אין לך אפשרות לשנות עכשיו את דרכיו. אומרת לנו התורה: דע לך שאף פעם לא אבוד! ותמיד אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
ג. יש כאלה שיגידו לנו, תחנכו אותם להיות אנשים טובים. עזוב אותך מלחנך ליהדות. זה אמונה. זה דבר שהוא לא בשכל. אי אפשר בכלל לחנך על משהו שהוא אמוני ולא שכלי. בדיוק בשביל זה באה ההוראה מפרשת השבוע שלנו, ללמדנו שלא רק שהדבר אפשרי. אלא גם ניתנו לנו הכוחות לבצע את החינוך הזה. לאמונה בדרך הישר. בדרך התורה והמצוות.
לסיכום:
בחינוך ילדינו, אף פעם לא מאוחר, תמיד יש תקווה, ועל הכל מנצחת האמונה!
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה
