ד״ר ויינרב עמד בפני צומת דרכים חשובה בחייו. זה עתה הוא חצה את רף גיל ה30 והגיע השעה בה עליו היה להחליט, להיכן מועדות פניו המקצועיות. שלל הצעות הונחו לפיתחו אך הוא התקשה לברור מביניהן הצעת זהב. זאת לא התאימה ״קהילתית״ ואילו חברתה לא תאמה ״משפחתית״, ועל השלישית, אין בכלל על מה לדבר…
בצר לו ובעצת כמה מידידיו הוא פנה אל הרבי מליובאוויטש וביקש את עצתו. והיות ואין הוא היה נמנה מבין חסידיו של הרבי, הוא לא טרח לציין בפני הרבי את שם משפחתו.
תשובת הרבי הפתיעה אותו: ״עלייך להתייעץ עם יהודי בשם ויינרב ממרילנד!״
ד״ר ויינרב השתומם. והלו הוא בעצמו הוא ויינרב ממרילנד.
״אם כך,״ המשיך הרבי ״עליך לדבר עם עצמך! יהודי בשלב מסויים בחייו צריך להאזין לקול הפנימי שלו, ולהפסיק להתחשב כל הזמן במה יגידו מסביב״
•••
צריך לדבר על זה. בפרשת השבוע יש העתק הדבק ברור של חומש בראשית. שוב, כאילו שכחנו מונים לנו את כל שמות בני יעקב. אחד אחד, בלי להחסיר ולו פרט אחד. לא רק שחסרה מקוריות, עוד הופכים אותה לדגל, והפרשה שלנו והחומש שנייהם נקראים ״שמות״.
מדוע הכפל לשון? מדוע החזרה בשנית.
ההסבר הוא נפלא לאין שיעור.
בתורת החסידות מוסבר כי המושג ״שם״ בא לבטא דבר חיצוני שאינו בערך לפנימיות האדם. נניח ואתה הייתה האדם האחרון עלי אדמות בכדור הארץ. למישהו היה אכפת איך קוראים לך? היית צריך שם? וודאי שלא. כל הסיבה שיש לנו שמות הם בשביל שמישהו אחר יוכל לפנות/לקרוא/להתייחס אלינו. ועל כן שם מרמז משהו חיצוני במהותו.
וזאת באה התורה להדגיש בחזרתה על עניין השמות בשנית. ״ואלה שמות בני ישראל היורדים מצריימה״ רוצים לדעת מי היה בגלות? מי היה במצריים? (מלשון מיצר) רק ה״שמות״ של בני ישראל. רק הגופים החיצוניים שלהם. אבל הנשמות עצמן של בני ישראל? הו, אותן אי אפשר לקחת לגלות. הן נשארות בצד הקדושה, חופשיות ופעילות, ובעיקר- מספקות אנרגיה רוחנית בלתי פוסקת לגוף, להתמודד עם הגלות ולנצח את קשיה.
וכשאנחנו מקשיבים לקול הנשמה, ללא מורא ופחד ממוראות הסביבה והעולם. אנחנו לוקחים אותו בהליכה!
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
(מבוסס על לקו״ש ח״ג)
