מנהג נאה היה לו לרבי מליובאוויטש. בכל יום היה מפסיק לזמן מה את עבודת הקודש שלו במרכז חב״ד העולמי (770) והיה חוזר לביתו על מנת לשהות מעט עם אשתו הרבנית הצדקנית.
יום אחד, בשובו הביתה. הוא מצא את אשתו יושבת במרפסת הבית, בצמד כורסאות חדשות ונאות למראה שרכשה לעצמה. הרבי חייך, הכין כוס תה, התיישב על יד הרבנית, והחל משוחח עמה.
לאחר כמה דקות, הרבי התרומם. יישר את בגדיו ואמר: ״נו, השנה יצאנו ידי חובת דאטשע (חופשה ברוסית), אפשר לחזור לעבוד…״.
•••
שמה של פרשת השבוע הוא *״לך-לך״*. ואכן, לאורכה ולרוחבה של הפרשה והמדרשים המלווים אותה, אנחנו מתוודעים לאברהם אבינו, שמשום מה נמצא בתנועה מתמדת.
זה מתחיל בהכרה האישית שלו, עוד בגיל שלוש שנים *(!!!)* במציאות הבורא. ממשיך בהתנגשות חזיתית עם אביו שניהל אמפריית פסלים בעלת מוניטין בין לאומי. ומגיע לשיאו בהקמתה של תנועה יהודית אמונית הסוחפת אחריה רבבות מאמינים.
ולמרות הכל. למרות הרזומה המרשים שבאמתחתו. אלוקים פונה איליו ומורה לו: *״לך לך!* מה שעשית עד עכשיו למעני, הכל טוב ויפה ונפלא. אבל *תתקדם בבקשה!* ביהדות אף פעם לא עומדים במקום. אף פעם לא אומרים די. תמיד יש לאיפה לשאוף, תמיד ישנה פסגה נוספת לכבוש!״.
כיהודים, הוראה זו – טבועה בדנ״א של עמנו. בחיים גשמיים ורוחנים כאחד, עלינו להימצא בתנועה *מתמדת.* אף פעם לא לעצור ולהגיד, זהו! עכשיו אני חופש. בכל פעם עלינו לאתגר את עצמנו לבחון את גבולות הגיזרה מחדש. אם את היעד ההוא השגתי, נפלא. עכשיו למטרה הבאה. אף פעם לא מסתפקים. אף פעם לא אומרים די.
ודווקא כאשר זהו הקו המנחה. אפשר להנות מפירות ההצלחה בצורה ראויה ונינוחה. כשמסתכלים אחורה, קולטים את הדרך שעברנו. ואוגרים ממנה כוחות להמשך לכיוון היעד.
אז, סליחה שאני קוטע, אני פשוט צריך להתקדם.
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
