מספרים על פלוגה מובחרת מחיילי הצאר ניקולאי, אשר הסבה למפקדם שורת נצחונות מזהירים בשדה הקרב. ולשם כך, החליטו להתגנב באישון ליל מן הבסיס אל הפונדק הסמוך, על מנת להיטב את ליבם במשקאות משכרים.
כשהחלו דימדומי הבוקר עולים מן המזרח, החלו החיילים להשים את פעמיהם אל עבר הבסיס, אך בזה אחר זה נפלו המהשיכורים בדרך ושקעו בשינה עמוקה. רק חייל אחד הצליח להגיע ממש אל שער המחנה ושם ליפול.
כשערכו משפט שדה לאותם עריקים. נגזרו עליהם מספר שנים בכלא, על זלזול בכבוד הצבא. אך את החייל שהגיע ממש אל שער המחנה דנו למיתה!
כשהתרעם הלה על חוסר הצדק כנגדו, ענה לו השופט: כל חבריך לפלוגה נפלו כשהראש שלהם לכיוון המחנה, אך אתה על אף שהגעת ממש אל השער, הראש שלך היה מונח בכיוון הפונדק. וזה מראה היכן הוא מונח…
•••
מה בעצם היה חטאם של המרגלים? הרי בסופו של דבר הם ביצעו את המשימה שהוטלה עליהם. למסור דו״ח על המתרחש בארץ כנען כהכנה להתיישבותם של בנ״י בנחלת אבות.
הפספוס שלהם היה כזה: אמנם את השליחות הם מלאו, אבל אף אחד לא ביקש מהם להסיק מסקנות ולהגיד ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו״. מיהודי נדרשת האחריות לדעת שבכוחו של אלוקי עולם הוא צועד, ואם הוא קיבל מטלה לבצע, בוודאי שגם ניתנו לו הכוחות לכך.
על יהודי תמיד לזכור, היכן הראש שלו מונח. האם בביצוע המשימה? או שמא בהתפלספות אין סופית על הדרך.
כשהראש מונח במקום הנכון, בוודאי שהשליחות מצליחה להגיע למילואה.
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה
(מבוסס על לקו״ש חלק י״ג)
