אחד מהסיפורים הקשים בתולדות עם ישראל, היה הסיפור עם 'מרים בת בילגה'.
מרים הייתה נצר למשפחת הכוהנים 'בילגה' אשר שירתה בבית המקדש. במהלך חייה היא המירה את דתה ואף נישאה לאחד מהמפקדים הבכירים בצבא יון.
כשכבשו היוונים את ארץ ישראל וחיללו את בית המקדש, מרים עמדה בראש אחת היחידות שנכנסו לשטח המקדש וכפי שמספר התלמוד במסכת סוכה היא ניגשה אל המזבח שעמד בחצר המקדש. אותו מזבח שעל גביו הוקרבו הקורבנות מידי יום ביומו והיווה סמל לשמירה על עם ישראל. בעטה בו ברגלה וצעקה:
"לוקוס, לוקוס!!! (זאב, זאב…) עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואינך עומד להם בעת צרה?!" כך צעקה על המזבח.
על מעשה זה נענשו כל משפחתה של מרים, והוטלו עליהם מספר סנקציות בנודע לעבודתם היום יומית בבית המקדש…
באחת מן ההתוועדויות של הרבי מלובוויטש, הוא סיפר את הסיפור הנ"ל. בשעת מעשה פרץ הרבי בבכי מצמרר שהדהד באולם הגדול שהיה עמוס לעייפה בחסידים. בקול חנוק הרבי המשיך בדבריו.
"תראו מה זה נשמה יהודית!!! אפילו כשבחיצוניות נראה שאין כל תקווה להחזירה למוטב. היא הרי המירה את דתה, ולא רק זה היא אף הצטרפה רישמית לאויביי העם היהודי והתחתנה עמהם! עדיין מה אכפת לה? אכפת לה לזעוק בשביל עם ישראל. אפילו שהיא כבר פרקה מעליה כל עול של קדושה עדיין הדבר שהיה חשוב לה מכל היה לצעוק על מה שהיא הבינה כחוסר צדק כנגד העם שלה! איך אפשר להתעלם מנפש יהודית שכזאת???" אמר הרבי.
ההסתכלות הזאת היא מדהימה לכשעצמה. הנה לנו מקרה קלאסי שאילו היינו נתקלים בו ביום-יום לוודאי שהיינו מתייחסים אליו אחרת.
תארו לעצמכם היינו פוגשים עכשיו את אותה מרים בת בילגה מהלכת לה ברחובות ירושלים… איך אנחנו היינו מגיבים?
בא הרבי מלובאוויטש ומלמד אותנו-שלא! בדיוק להפך. תנסו ותחפרו מתחת לפני השטח עד שתצליחו ללמד עליה זכות, מדוע עשתה את אשר עשתה.
בימים אלו הסמוכים לתשעה באב (שנדחה השנה ליום ראשון וכולנו תפילה שדחייה זו תהיה רק הספתח לדחייה הכי ארוכה, עם ביאת משיח צדקנו בקרוב) נזכור ונשתדל כמה שיותר להרבות בלימו זכות אחד על השני, באהבת חינם ובכלל בכל מעשה טוב שקשור דווקא בין אדם לחברו.
כי אם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, אז הטיפול הכי ממוקד ומרוכז שאפשר להעניק הוא- אהבת חינם!
שבת שלום.
(מקורות: התוועדות ו' תשרי התשל"ה)
