בעל התניא, היה לומד בחברותא עם רבי אברהם המלאך, בנו הקדוש של המגיד ממעזריטש. פעם אחת, היה זה לאחר שזה עתה הם סיימו ללמוד עניין עמוק ונפלא בקבלה, רבי אברהם המלאך ראה כיצד בעל התניא מוציא מתרמילו בייגל עם חמאה ואוכל אותו.
תמה על כך רבי אברהם: ״הרי רק עתה סיימנו בלימוד עניינים רוחנים נשגבים לאין שיעור. הכיצד יכול אתה לאכול מאכל כה מגושם?!״
ענה לו בעל התניא: ״בזמן הלימוד, הרגשתי כיצד נשמתי איננה יכולה עוד לסבול את גופי הגשמי, וחשקה היא בכל מאודה לצאת ממנו ולידבק בדברי התורה המופלאים. ועל כן חייב הייתי לעורר את גופי, על מנת שיכריח את הנשמה להישאר בתוכו.״
•••
בראש פרמידת העבודה הרוחנית, ניצבת לה הדרגה הגבוהה ביותר אליה בן אנוש יכול לכסוף. ״כלות הנפש״ היא נקראת, והיא מתארת מצב בו הנשמה כל כך חפצה וחשקה להידבק בדברי אלוקים חיים, עד שהיא עוזבת את הגוף הגשמי.
פרשת השבוע באה ללמדנו, כיצד אנו כיהודים אמורים להתייחס אל אותה מדריגה רוחנית נשגבה.
הפרשה פותחת במילים: ״…אחרי מות שני בני אהרון…״. מסביר הרבי, שהתורה באה להזהיר יהודי מפני התקרבות מסוכנת אל אותה מעלה של ״כלות הנפש״.
אמנם נכון הדבר שהדרגה הגבוהה ביותר היא עבודה שמביאה לידי ׳כלות הנפש׳. אך זאת לא המשימה העומדת בפנינו. מאיתנו נדרשת עבודה דווקא בגוף הגשמי. דווקא בעולם החומר והמעשה. מיהודי נדרש לשנות את העולם ולא לברוח ממנו.
אמנם עבודה זאת נקראת רק ״אחרי מות״ הווה אומר, דרגה שניה בחשיבותה למצב ״כלות הנפש״. אך זאת העבודה הנדרשת מיהודי בעולם הזה, טרום ביאת משיח צדקינו. ביצוע מהפך בעולם הגשמי, ולא חלילה לנטוש את המערכה.
שבת שלום
בני מרקוביץ׳
חב״ד מוסקבה.
(מבוסס על התוועדויות שב״ק פרשת אחרי מות תשמ״ה)
