פרשת אחרי מות – קדושים

דרשה לפרשה אחרי מות (בחו"ל), קדושים (בארץ) וערב יום הזיכרון לחללי צהל

רק נפרדנו מחג הפסח והנה "שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו". העולם היהודי כולו התבשר על הפיגוע הנורא בבית חב"ד בעיר "פוואי" במחוז סאן דייגו בקליפורניה והלב נשבר. בהשגחה פרטית מזעזעת, הדברים מתרחשים בשבוע בו קוראים בחוץ לארץ את פרשת "אחרי מות", ובארץ ישראל פרשת "קדושים", וצירוף הפרשיות יחד יוצר את הרצף "אחרי מות קדושים – אמור!". אחרי שמתים קדושים – יש לומר!. צריך לדבר ולחזק את הלבבות השבורים שמסתובבים מוכי אבל ומלאי פחד.

השבת הזו עומדת גם בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ו"דמים בדמים נגעו" – דם אחינו הקדושים בחוץ לארץ ודם חיילינו בארץ ישראל שנפלו טהורים על מילוי משמרתם.

בשני המקרים מתאים לפתוח בסיפור שסיפר השבוע הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת: לפני מספר שבועות התרגש העם היהודי לשמוע על זיהוי עצמותיו של החייל הקדוש זכריה באומל הי"ד והבאתו לקבר ישראל. בטקס הלוויה עמדה אחותו והודתה לראש הממשלה ש"לא החמיץ את השעה", כלשונה, והשיב את זכריה. בימי השבעה שאלו אותה ידידים על איזו "שעה" מדובר? מה הייתה ההזדמנות שנקרתה לפתחו של נתניהו ולא הוחמצה?

"בימים האחרונים, סיפרה האחות, נקראנו ללשכת ראש הממשלה והוא שיתף אותנו כי גופתו של זכריה הי"ד נמצאה. ביבי סיפר כך: "לפני תקופה עשו שירותי המודיעין הישראליים שירות חשוב עבור רוסיה. העברנו להם מידע אודות פיגוע טרור מתוכנן נגדם והם העריכו מאוד את המידע. אני ידעתי כי פוטין יזכור וימצא דרך לשלם לנו, ישבתי עם הצוות שלי ועשינו חישוב מה אנו הכי צריכים מרוסיה. הרכבנו רשימה של חמישים דרישות, אחר כך צמצמנו לעשרים דרישות ולחמש עשרה, עד שנשארנו עם שלושה נושאים קריטיים לביטחונה של מדינת ישראל. נסעתי לפוטין עם המסמך בכיס ואולם כשהוא העלה את הנושא, פתאום נפל לי בראש הנושא של 'באומל'. זה לא היה בין שלוש הדברים שתכננו עליהם, אבל לא הצלחתי להתעלם מזה.

אמרתי לפוטין: "אנו מבקשים סיוע למצוא את קברו של זכריה באומל וחבריו לקרב סולטן יעקב שלפי הערכתנו קבורים במחנה פליטים בסוריה". – "מתי זה קרה?", שאל פוטין, ואני עניתי: "בשנת 1982". – "מה? אז מה נזכרתם? הם כבר 37 שנים בתוך האדמה!". "העם שלנו לא שוכח", עניתי.

פוטין השתתק, לקח לו זמן לעכל את הדברים והוא אמר: "עלי, תשאירו לי את זה" [וכשפוטין אומר 'עלי' – זה עליו…]. אבל פוטין לא הניח, הוא התרגש ממה שביקשתי ואז אמר: "הנושא הזה לא בחשבון, יש לך דברים אחרים שאתה רוצה לבקש ממני?"…

אז זה המסר הראשון שאנו מדגישים היום: עם ישראל לא שוכח, גברת לורי גילברט קיי הי"ד שנרצחה בבית הכנסת ב"פוואיי" הופכת לזיכרון נצח. היא נכנסה להיכל התהילה של הקדושים והטהורים בכל הדורות שמסרו נפשם על קדושת ה' ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

אבל השאלה הגדולה נוגעת לאנשים החיים, לאלו שממשיכים להתקיים על פני האדמה והם מסתובבים מלאי פחד ומוכי יגון: מה עושים עכשיו? לאן ממשיכים אחרי שהטרור מכה באזור שאמור היה להיות הכי פסטורלי בעולם? איך מוצאים נחמה אחרי שהטרור מחלל בית כנסת? כשאותו מקום אליו באים כדי לקבל כוח וביטחון – הופך להיות שטח שמציף את הפחד?

השאלה הזו אינה עומדת בחלל ריק, היא נזעקת בעוצמה כבר 1900 שנה אודות גדול החכמים: רבי עקיבא. בשבועות הללו שבין פסח לעצרת חווה עם ישראל את אחת הטרגדיות הגדולות בתולדותיו כאשר שדרת ההנהגה הרוחנית נהרגה במגפה נוראה בתוך ימים ספורים. זה קרה דווקא כשרבי עקיבא הגיע לשיא הצלחתו, לאחר שכבר היה רועה צאן עד גיל ארבעים ועזב הכול כדי להתחיל ללמוד א-ב כמו תלמיד בכיתה א', לאחר הקרבה מדהימה של חיי עוני וסבל עם רעייתו, רחל, והנה זכה רבי עקיבא לקצור את ההשקעה ולהפוך להיות "רבי עקיבא"!, התנא שעומד בראש חכמי ארץ ישראל ומכנס תחתיו לא פחות מ-24,000 תלמידים.

ואז פרצה מגפת אסכרה, "דיפטריה" כפי שהיא מכונה כיום, זה חיידק קטלני שמתיישב בגרון ותלמידי רבי עקיבא נדבקו ומתו בזה אחר זה. בתוך 33 ימים מתו כולם – 24,000 איש, וזה אומר 730 לוויות ביום!, פי עשר מאסון המסוקים, יותר מכל ההרוגים במלחמת ששת הימים, וזה חזר מדי יום.

רבי עקיבא ראה את מפעל חייו קורס באדמה, בכמה ימים הוא הפך לרב ללא תלמידים וחזר עשרות שנים אחורה. ומהו עשה? איך הגיב לאסון שפירק את העם היהודי? הגמרא מספרת דבר בלתי נתפס: הוא הקים מחדש את הישיבה. רבי עקיבא הלך אל הדרום, מצא חמישה תלמידים חדשים והחל ללמד אותם מההתחלה. החמישה הללו הם עמודי ההוראה עליהם עומדת התורה שבעל פה עד היום הזה: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע.

האמת היא שהעובדות הן עוד יותר מדהימות: בספר הקבלי "משנת חסידים", מאת המקובל האיטלקי רבי עמנואל חי ריקי, מובא (אייר-סיון אותיות ד-ה) כי רבי עקיבא הקים מחדש את הישיבה עוד באותו יום בו נגמרו הלוויות האחרונות. כבר ביום ל"ג בעומר הוא הלך אל הדרום למצוא תלמידים ולהקים את המוסד שעלה השמימה. זאת אחת הסיבות לשמחת ל"ג בעומר: על כך שרבי עקיבא לא התמוטט. אנו חוגגים את כח ההישרדות וההתחדשות של התורה שבעל-פה שלא נעלמה לרגע אחד.

והתהייה עצומה: איך? מאיזה חומר יצוקים אנשים כאלו? מהיכן גייס את הכוחות העל-אנושיים להמשיך לבעור לאחר שמפעל חייו עלה השמימה? לאחר שהחלום נגמר? מדוע לא הסיק בייאוש כי ה' מאס בנטיעה שלו ודחה את מפעל היצירה שהקים?

רבי עקיבא ידע שאם ההרוגים היו יכולים לפתוח את פיהם, אילו המתים במגפה היו יכולים לדבר, היו מבקשים רק בקשה אחת: "רבי, אל תישבר, אל תקרוס, תמשיך הלאה בכל העוצמה ותיצור דבר יפה יותר מקודם". כי זה פסוק מפורש בתורה, זה צו שקיבלנו ישירות מהאלוקים:

בפיגוע הטרור הראשון נגד העם היהודי, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות הנולדים בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב לנצח את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה רגע מעצים של פריצה חדשה. לא רק שהיהודי אינו נסוג, אלא רואה במשבר עצמו קריאה לעשייה חדשה. המשבר אינו אומר שטעינו, הוא אינו אומר שעלינו לסגת, ההיפך הגמור: הוא אומר שאנו חלק ממשהו חשוב ולכן ישנן הפרעות. המשבר הוא העדות העוצמתית ביותר לחשיבות של מה שאנחנו עושים. אנשים רעים נאבקים רק במה שהם חוששים ממנו: באור גדול שיכול לנצח את הרוע ולהביא לעולם גאולה.

המילה "משבר" מסמלת כאב וייסורים, אך המילה "משבר" היא גם הכיסא עליו יושבת היולדת כדי ללדת ילד. הכאב אומר שמשהו גדול מתרחש ועומד לבקוע החוצה, וכל דבר חשוב מלווה בייסורים.

והקריאה האלוקית לא נשארה באוויר אלא סחפה את בני ישראל לעשייה בפועל ממש. נשים לב: מי היה השבט הכי קטן בין כל שבטי ישראל? השבט שמנה הכי פחות אנשים? שבט לוי. הוא מנה בסך הכול 22.000 איש, וזאת בשעה שהשבט הגדול ביותר – שבט יהודה – מנה 74,600 איש, כמעט פי ארבע ממנו. זה מדהים: שבט לוי הוא השבט החשוב ביותר בין השבטים, בניו היו משרתי ה' במשכן, והנה דווקא בו לא שרתה הברכה האלוקית. מדוע?

הרמב"ן עונה (במדבר א,מה): "ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם – היה הקב"ה מרבה אותם… כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי לא היו בגזירת השעבוד ולכן היו פרים ורבים כדרך כל הארץ". זה מדהים: פרעה הניח לשבט לוי ולא גייסם לעבודת פרך, הוא לא כיוון אליהם את לועי הרובים שלו – ובלי משבר אין ברכה. דווקא שאר השבטים שנלחצו תחת המגף של פרעה, הגיבו הפוך במלוא העוצמה והתרבו פי כמה וכמה.

מי שהעניק בדורנו עדות רבת השראה לכך, היה הרבי מליובאוויטש בעצמו. בימים הללו ממש, לפני 63 שנים, חוותה קהילת חב"ד את פיגוע הטרור הראשון כנגד בניה ומקורביה. ביום ל' ניסן תשט"ז, ראש חודש אייר, פרצו מחבלי פידאיון שהגיעו ממצרים אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו באותה שעה בבית הכנסת והתפללו ערבית, והמחבלים ירו ישירות בראשם של המתפללים. התוצאה הייתה נוראה: טבח של המדריך ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש.

בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים, אבל החל מיום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים בזה אחר זה שתוכנם אחד: זה הזמן לקבל החלטות חדשות, האסון הוא קריאה משמים להפוך את השבר לניצחון ולעשות הרבה יותר כדי להעצים את הכפר. בלשונו: "התוצאות שמאורע זה מכריחן אין כל מקום לספק: וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים כמה אלפי שנים לפני זה, אשר כל עניין של עינוי וגזירה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי ביותר לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית.

המסר הזה עבר כבר שנים קודם: בימים שאחר החורבן השני, הסתובבו הציידים הרומיים ברחובות ירושלים ועצרו את ראשי העם. בזה אחר זה לכדו את ההנהגה הרוחנית העליונה והמיתו אותם במיתות משונות. רבי עקיבא, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי אלעזר בן שמוע ויתר גדולי ישראל הומתו במצוד אכזרי שנקרא בשם "עשרת הרוגי מלכות".

כשהם הגיעו אל רבי חנינא בן תרדיון, מצאו אותו לומד בספר התורה. לא נחה רוחם עד שהחליטו להורגו במיתה אכזרית. הם הקיפו את גופו ביריעות ספר התורה והציתו אותם. הרומאים התעקשו לעשות זאת לעיני תלמידיו והם זעקו באימה: "רבי, מה אתה רואה?". ענה להם רבי חנינא בנשימותיו האחרונות: "רואה אני גווילים נשרפים ואותיות פורחות".

התלמידים זעקו "מה אתה רואה"? כלומר, מה העתיד? האם יישאר משהו אחריך?! ורבי חנינא ענה: הגווילים נשרפים – הגוף החומרי עולה בעשן, אבל האותיות פורחות – האותיות מצמיחות פרחים מלבלבים. "אני מכיר את העם שלי, אמר רבי חנינא, הוא יצוק מחומרים אחרים: הוא מגיב למשבר הפוך בדיוק ממה שרגילים הרומאים הרצחניים. בגופו של יהודי פועמת נשמה והיא נצחית כמו הקב"ה בעצמו, ולכן יהודי לוקח את המשבר והופך אותו לניצחון. האותיות הללו יהיו הזרעים שיצמיחו דורות של תלמידי חכמים".

ואסיים בחוויה אישית: לפני חצי שנה התכנסתי ביחד עם עוד 5000 חבריי, שלוחי חב"ד, בכינוס השלוחים העולמי. אלו ארבעה ימי דיונים אינטנסיביים בהם מקבלים השלוחים כוחות והעצמה בכל תחומי השליחות. במוצאי השבת היו עשר דקות שלא הותירו עין יבשה. באולם ישבו 5000 גברים ואיש לא הרגיש בושה להוזיל דמעה. על מסכי הווידאו נראתה דמותו של הרב יוסי סריבראנסקי, שליח בדנוור, קולורדו שסיפר: הוא ואשתו התקשו בהבאת ילדים, כל חודש היה גיהינום של ציפיות, תקוות, ואז הגיעה ההתרסקות המאכזבת. כך חלפו תשע שנים מייסרות וגם יקרות מאוד בטיפולי פוריות, עד שראו נס וזכו לחבוק בן. כאות תודה לה' החליטו לצאת לשליחות בדנוור.

בעיר הזו פועלת מעבדת פוריות איכותית שהיא מספר 2 בארצות הברית והם החליטו להפוך למטופלים בעיר שלהם כדי לזכות לעוד ילד. זה היה שוב להוציא כספים אדירים, שוב להתמלא ציפייה ולהתאכזב, עד שקרא להם הרופא ואמר "די, תניחו לעצמכם, חבל על הכאב ועל הכסף, עליכם להתרגל למחשבה שתהיו הורים לילד אחד ותשמחו בכך שיש הורים שלא זכו לזה". הם נסעו לאוהל של הרבי, כתבו את דברי הרופא ואמרו שהם מרימים ידיים ומכאן יעשה ה' את הטוב בעיניו.

כעבור תקופה אירע הפיגוע הרצחני במומביי, הודו, בו נהרגו זוג השלוחים הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד, ועוד שלושה ישראלים שהתארחו בבית חב"ד. במרחק 3000 ק"מ מדנוור, בעיר מריון סטיישן, פנסילבניה, ערך השליח הרב שרגא שרמן אירוע זיכרון לבני הקהילה. האווירה הייתה כואבת ומרגשת, ובסיום האירוע ניגש יהודי בשם ד"ר מייקל גלסנר אל השליח ואמר: "שרגא, הם לקחו חמישה משלנו, אני הולך להחזיר חמישה". הרב שרמן היה עסוק להיפרד מאנשים ולא שם לב למה שאמר ד"ר גלסנר, אבל למחרת הוא נזכר והתקשר לרופא. "מייקל, אתה זוכר מה אמרתי לי אתמול? מה התכוונת?". ד"ר גלסנר הסביר כי הוא מנהל מעבדת פוריות פרטית והוא רציני לגמרי. הוא לוקח על עצמו את עלויות הטיפול כדי להביא חמישה ילדים יהודיים לעולם.

הרב שרמן ישב עם עצמו וניסה להיזכר מי מחבריו זקוק לעזרה ונזכר ברב סריבראנסקי שלמד אתו לפני עשרים שנה בכולל בניו יורק. הוא התקשר והפציר בו לעשות עוד ניסיון. הזוג סרבריאנסקי היו כבר קרוב לעשרים שנה! אחרי החתונה, הם התרגלו למחשבה שזהו זה, אבל הרב שרמן לא הניח להם. "תנסו". הם קבעו תור אצל הרופא ביום שלישי בשבוע, אבל בשבת קודם נפטרה האימא של הרבנית סריבראנסקי והיא נאלצה לשבת שבעה. כואבת התקשרה לרופא לבטל את התור, אך הוא התעקש לשלוח רופא שיבדוק אותה בעיצומם של ימי השבעה. ביום שישי הם כבר היו בפנסילבניה לסיים את השבעה בביתו של הרב שרמן ולהתחיל במקביל את הטיפולים. זאת הייתה תערובת משונה של חיים שנגמרו וחיים שמתחילים. בדיוק תשעה חודשים אחר כך, ביום ח' חשוון, ילדה הרבנית סריבראנסקי זוג תאומות נהדרות.

בביקורת הבאה אצל רופא הנשים, הוא העיר את תשומת ליבם כי אחרי לידת תאומות מתוך טיפולים, מתרחש לפעמים היריון ספונטאני. הוא המליץ להם לעצור, כדי לא להכביד על היולדת שכבר לא הייתה אישה צעירה ואימא לשלושה ילדים. הרב סריבראנסקי הביט באשתו, הוא ידע שהיא חושבת בדיוק מה שהוא חושב והוא אמר: "ד"ר, עשרים שנה עברנו כאבים כדי ללדת ילדים, הוצאנו סכומים אדירים כדי לקבל את המתנה הזו מהקב"ה, ועכשיו שהקב"ה רוצה לתת לנו ילד בחינם – נגיד לו לא"?!  שנה אחר כך נולד ילד נוסף והשלים משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים.

___________________________________________________________________________

כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם

ולעילוי נשמת מרת שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב