שאלה מעניינת הונחה לפתחו של הרבי מליובאוויטש.
תורת ישראל הרי ידועה בחשיבות הרבה אותה היא מעניקה למושג ״ימין״.
מדגם מייצג: המזוזה, תלויה בצד ימין. את הבגדים יש ללבוש תחילה מצידם הימני, וכן בנוגע לשריכת שרוכי הנעליים. מדוע אם כן, ליבו של האדם שהוא כמובן האבר החשוב בגוף, הוצב דווקא בצד שמאל של הגוף?
ענה הרבי: הסיבה היא על מנת ללמדנו, שליבו של יהודי, צריך להיות עסוק כל הזמן בנתניה ועשיה למען יהודי אחר, לכן הוא נברא דווקא בצד השמאלי, שהוא כמובן צידו הימני של האדם שניצב למולנו.
•••
שמה של הפרשה וכמובן תכנה, מדבר על המושג של הר סיני, אותו הר עליו העניק בורא עולם למשה רבינו את עשרת יסודות האנושות. עשרת הדיברות.
במכלול מעלותיו הנדירות של משה רבינו, מצינו גם עדות נפלאה לגבי אורחות חייו:
״והאיש משה, עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״.
ומעלה זאת היא אשר זיכתה אותו בתפקיד השליח, ומנהיגו של עם ישראל.
האם אין אלו לכאורה תכונות סותרות? האם מנהיג לא אמור להיות דווקא מרומם מעם? נשגב וקשה להשגה? עד לאן הענווה יכולה להגיע? לאן נעלמה הממלכתיות?
מסבירה תורת החסידות.
הענווה של משה, לא הייתה סתם אי הכרה בחוסר יכולותיו. ענוותנותו של משה הייתה דווקא שלמרות שהוא ידע טוב מאד באילו כוחות אדירים הוא ניחן, עדיין הוא לא זקף מכך מאומה לעצמו. ותמיד חשב לעצמו ״אם אני זכיתי לכך, בוודאי כל יהודי גם כן היה ראוי לכך!״ הוא מה שנקרא, ׳במקרה׳ נקלע לסיטואציה…
זהו מנהיג אמיתי, זהו מוסר השכל לכל אשר בשם מנהיג יקרא. מי בא לפני מי? אני? או עמי?
התשובה חד משמעית!
שבת שלום!
בני מרקוביץ׳ חב״ד מוסקבה
(מבוסס על לקו״ש ח״א)
